להרים את הראש

לפעמים אני פוגש זוגות שאני פשוט רוצה לחבק ולומר להם: "אתם כל כך חכמים – רק תפסיקו להילחם בבעיה הלא נכונה."כך בדיוק הרגשתי בפגישה הראשונה עם זוג מקסים ומרשים במיוחד, שלצורך העניין נקרא להם שירה ואבנר – היא פסיכולוגית חינוכית בהתמחות, שכירה אך גם עוסקת מורשה, והוא אח בבית חולים ציבורי.

הם הגיעו אליי מותשים. אחרי מאבק של כמה שנים, הם הצליחו לסגור כמעט לגמרי חוב ענק של 300,000 ש"ח – חוב שהתחיל בתקופת הלימודים ונמשך לתוך השנים שבהן גידלו שני ילדים קטנים. בשביל לסגור את החוב, אבנר היה עובד 6 ולפעמים 7 משמרות בשבוע, בעיקר לילות ושבתות. הם חסכו בכל מקום אפשרי, והצליחו לצמצם את החוב עד ל- 60,000 ש"ח. אבל דווקא שם, קרוב לקו הסיום, משהו נשבר. הם שחררו. ״הרגשנו שעשינו את שלנו״, אמרו, ״ואז שוב התחלנו להתפזר...״

פול גז בניוטרל

עוד בטרם נפגשנו לראשונה, כשהתחלתי לעבור על הדו"חות, זיהיתי תופעה שחוזרת על עצמה: אלפי שקלים בהעברות ביט – לא סתם מדי פעם, אלא חוזרות ונשנות, בין אבנר לשירה, בין שירה לאבנר, לפעמים גם דרך בני משפחה אחרים. ככל שהעמקתי זיהיתי את הדפוס: ההעברות מתבצעות ב-1, ב-9 וב-14 לכל חודש. נכון, יום לפני הורדות האשראי.

בפגישה הראשונה, שאלתי אותם מה זה – והם חייכו במבוכה. ״ככה אנחנו מתגלגלים.״ הם סיפרו לי משהו שהשאיר אותי חסר מילים: הם הצליחו ליצור לעצמם מערכת אשראי פנימית שמתבססת על כך שהעברות בביט משתקפות מיידית אצל המקבל, אך יורדות בפועל רק במועד חיוב האשראי. הם ביצעו העברות לפני כל מועד חיוב על מנת לכסות המסגרת הדרושה, העיקר שהחיוב יעבור בבנק. העיקר לא לחרוג מהמסגרת.

כשהתאוששתי שאלתי: ״איך זה עובד לכם?״ 

שתיקה. צחוק של מבוכה. ולאחר מכן הגיעה התשובה: ״טירלול מוחלט", אבנר אמר. ושירה הוסיפה: "אני מרגישה שזה כל מה שאני מתעסקת בו במהלך החודש, שהחיוב יעבור".

זה באמת היה טירוף. הם אנשים אינטליגנטיים, מוכשרים, עובדים קשה – אבל מבזבזים את כל האנרגיה על תחזוק מערכת שהם המציאו, שאפשרה להם לראות מטר קדימה, אבל לא להרים את הראש ולראות את האופק.

השקט שהגיע מהסדר

בפגישה הבאה, בנינו להם תקציב חדש, מפורט וברור. ניקינו את כל ההעברות הפנימיות והבנו כמה הם באמת מכניסים וכמה מוציאים. גילינו בתוך בליל ההוצאות המון מקומות להתייעלות מבלי לפגוע באיכות החיים. ארגנו מחדש את האופן שבו הם מבצעים קניות בסופר, את הנסיעות לעבודה ואת תשלומי המעונות. הבנו כמה הם באמת צריכים ומה יכולת ההחזר האמיתית שלהם. עם הבנת יכולת ההחזר האמיתית הם לקחו "הלוואת איפוס", במקום לנסות לסגור כל חודש מחדש באמצעות מערכת ההלוואות הפנימית שלהם. ניצלנו את העובדה שאבנר הוא עובד מדינה והם קיבלו תנאי הלוואה נוחים למדי, בהחזר חודשי שהם עומדים בו בקלות. מכאן גם היכולת לבצע מעקב אחר ההכנסות וההוצאות עלתה. כבר בחודש העוקב הם ראו ירידה משמעותית בהוצאות, אבל יותר חשוב מכך, הם סיפרו שהם מרגישים שקט. הם לא נדרשו יותר לטירוף המערכות שהתרגלו אליו.

ברגע שנכנס שקט – נכנס גם פוקוס

עכשיו כשהקרקע התייצבה, עברנו לשלב הבא – הגדלת הכנסות. כבר בתחילת הדרך היה לי ברור ששירה לא ממצה את פוטנציאל ההכנסות שלה. יש לה כבר עוסק מורשה, אך היא לא מטפלת מכיוון שטרם סיימה את ההסמכה. בשיחה קצרה הבנו שיש לא מעט דברים שהיא כן יכולה וגם רוצה לעשות: הדרכות מורים והורים והנחיית קבוצות. שני בני הזוג התרגשו, אבנר שמח על ההזדמנות להוריד הילוך בעבודה ולהיות יותר עם הילדים ושירה שמחה על ההזדמנות להתפתח מקצועית וגם להגדיל את ההכנסות ולהתחיל לבסס את עצמה כעצמאית. זה לא כמובן לא קרה מיד. אך התהליך החל והתנועה היא קדימה. וזה לא היה יכול לקרות לולא בלי שקט נפשי להתפנות לדברים החשובים.

אז מה למדתי מהתהליך הזה?

שלא משנה כמה חכמים, מוכשרים או חרוצים תהיו, אם האנרגיה שלכם מופנית למאמץ הלא נכון עבורכם, לא תתקדמו למקום שאליו אתם רוצים להגיע.

שלפעמים, עצירה ונקודת מבט חיצונית, מספיקה בשביל להראות לנו לאן האנרגיה שלנו הולכת ולאן היא אמורה.

שבשביל לעשות קפיצות מדרגה גדולות, צריך שקט ובהירות.